פסק-דין בתיק ב"ל 8913-12-12

העובדות העיקריות וטענות הצדדים

1.         המערערת סובלת ממחלת הפוליו מילדות ובגינה היא מוגבלת ברגליה, ובעיקר ברגל שמאל.

            ערעור זה נסוב על החלטת הוועדה לעררים בניידות מיום 30.10.12, לפיה נקבעה למערערת דרגת ניידות של 70%, בהתאם לסעיף א(3) חלקי. זאת, לאחר שנקבע כי לא קיים שיתוק מלא למעשה, ברמה הנדרשת, של שניים מתוך שלושת השרירים הנדרשים ברשימת הליקויים, אלא של שריר אחד בלבד.

הוועדה דנה בעקבות ערר שהגיש המשיב על החלטת דרג ראשון, בה נקבע כי למערערת דרגת ניידות של 80%, בשל שיתוק מלא למעשה של רגלה.

("הועדה").

2.         המחלוקת העיקרית בין הצדדים אינה נוגעת לנתונים הרפואיים של המערערת, שכן הן דרג ראשון והן הוועדה קבעו כי מידת הכוח הגס של המערערת בשריר Gluteus max.  הינו 3+. המחלוקת הינה, האם יש להחשיב שיתוק בשריר זה, ברמה זו, כשיתוק מלא למעשה, כדרישת סעיף הליקוי, שזו לשונו:

"א(1) שיתוק מלא למעשה של שני השוקיים המלווה שיתוק בגפה תחתונה אחת לפחות של שניים מבין שלושת השרירים הבאים: m.glutaeus maximus, m.quadriceps, m.ileopsoas

...

(3) שיתוק מלא למעשה של אחת מהשוקיים מלווה שיתוק של שניים לפחות מבין שלושת השרירים המפורטים בסעיף 1 דלעיל"

3.         טענותיה העיקריות של המערערת, במסגרת נימוקי הערעור (ובדיון שנערך ביום 5.5.13 לפני כב' הרשמת ח. גרשון-יזרעאלי) הינן כי קיימת פסיקה של בית הדין הארצי ובתי הדין האזוריים, לפיה הפקת כוח משריר, ברמות 0 עד 4 - משמעה שיתוק מלא למעשה של השריר. לפיכך, היה על הוועדה ליישם את סעיף א(3) במלואו ולקבוע דרגת ניידות של 80%. לתמיכה בעמדתה, הפנתה לפסק דינו של בית הדין הארצי בעניין עב"ל 733/08 מטר נ' המוסד לביטוח לאומי וכן לפסקי הדין שניתנו בבתי הדין אזוריים בעניין ב"ל 3071/09 (נצרת) מטר נ' המוסד לביטוח לאומי; ב"ל (חיפה) 42019-05-10 בראונשטיין-בן יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי; ב"ל 3078/02 (ת"א) שחמון נ' המוסד לביטוח לאומי.

לעמדתה, בנסיבות העניין, אין מקום להשיב את העניין לוועדה ועל בית הדין לקבוע נכותה, תחת הוועדה.

4.         לעומתה, טען המשיב כי קיימת פסיקה הפוכה של בית הדין הארצי (עב"ל 289/06 גדי בן צבי נ' המוסד לביטוח לאומי), לפיה עד דרגת שיתוק 3 ניתן להכיר בשיתוק, ומעבר לכך, רמת שיתוק של 3+ אינה בגדר שיתוק מלא למעשה. לפיכך, לא נפל פגם בהחלטת הוועדה.

דיון והכרעה

5.         לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להתקבל:

א.         במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה. [ראו, בין היתר: עב"ל 10014/98 הוד נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד 213 (1999)].

הלכה פסוקה היא, כי אחת החובות המוטלת על הוועדה הרפואית לעררים, שהינה גוף מעין שיפוטי, היא חובת ההנמקה, שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה. [דב"ע 1318/01 עטיה - המוסד לביטוח לאומי פד"ע טו 60].

ב.         הוועדה נימקה החלטתה בהאי לישנא:

"מדובר בשיתוק מלא של שרירי שוק שמאל, שיתוק בדרגה 5/-3 של איליופסואס העונה לקריטריון של שיתוק מלא למעשה של אחד משרירי הירך. הכח בשריר הקוודריצפס כמעט תקין. בגלוטאוס מקסימוס, שריר הירך השלישי, הכוח הינו מעל 3/5 ולפיכך אינו מהווה שיתוק מלא למעשה של שריר זה...

העוררת אינה עונה לקריטריונים של סעיף א-3 במלואו כיוון שלא מדובר בשיתוק מלא כהגדרתו של שניים מתוך שלושת השרירים".

משמע, הוועדה יצאה מנקודת הנחה כי אין די בשיתוק השריר ברמה של  5/+3. בנסיבות העניין, מאחר שקיימת פסיקה שאינה אחידה בשאלת רמת הכוח הגס הנדרש לצורך הגדרת "שיתוק מלא למעשה", היה על הוועדה להביע דעתה בשאלה הרפואית, האם בנסיבות הרפואיות שבפניה -  עונה המערערת להגדרה האמורה.

ג.          על אף האמור, לא מצאתי כי מקרה זה נכלל במסגרת המקרים הנדירים והחריגים המצדיקים הכרעה של בית הדין תחת הכרעת הוועדה. לצורך ההכרעה, נדרשת מומחיות רפואית של הוועדה ואין די בנתונים ובידע המונחים בפני בית הדין.[עב"ל 9649-06-12 בת שבע פיקובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 20.1.13)].